בתערוכה מוצגות יחדיו שתי תערוכות יחיד של האמנים איתמר בגליקטר ואריה ברקוביץ תחת הכותרת המשותפת "כמו פרפר לאש –עקבות של מציאות". בתערוכה מוצגות עבודות של אמנים אורחים: מנשה קדישמן וגדעון גכטמן.

 

העבודות מתייחסות בפרספקטיבה רחבה לנושא הכליה, הזיכרון והאובדן, למציאות ששובשה ופורקה ולהצעה מינורית ביותר לנחמה.

 

איתמר בגליקטר, עוסק בנושא אסון השרפה בכרמל, באפוקליפסה ובטראומה לאומית. בהיותו אמן המשתמש בעושר של חומרים הטרוגניים ועושה שימוש באפקט המטפורי של הדימוי, יוצר בגליקטר דימויים של פרפרים כסמנים ליצורים יפהפיים שחייהם מגיעים לקיצם בעודם בשיא תפארתם. 44 הפרפרים שיצר מסמנים את 44 הנספים הצעירים והיפים שמצאו את מותם בשריפה. הדימויים עשויים מספרי ידע, ספרים ששייכים לתרבות הישראלית. בקונסטלציה של חיתוך קווי המתאר של הפרפרים הוא מנסח מעין השתקפות של מצב לאומי טעון. ליד הפרפרים מוצבת עבודת דיוקן של קצינת המשטרה אהובה תומר ז"ל שנספתה בשריפה,  בסמוך אליהם מוצב כזרקור מאיר דימוי העטלף של באטמן גיבור התרבות האמריקאי המצויר, גזור מהאנציקלופדיה העברית לצידו פסל עשוי לבני איטונג עם ברז שלא מחובר לצנרת, כאמירה ביקורתית לציפייה באין ברירה להצלה מאמריקה.

 

בנוסף, יוצר בגליקטר דימויים של עצים שרופים, מתייחס לירוק שהפך לשחור ומאזכר את הברושים כמסמני גבולות בבתי הקברות. הוא יוצר פסלים עשויים מאלפי שכבות של נייר עיתון מודפס, שכבות של העיתון היומי שנאסף במהלך השנתיים שחלפו מהאסון, שכבות של זיכרון, של טקסטים שנכתבו בעיתונים, של אנשים שהיו ואינם עוד. בגליקטר עוסק בנושאים חברתיים נוגע בכישרון רב בכאב ובתחושת האכזבה עם אופק אופטימי.

 

אריה ברקוביץ,  בדרכו האלגנטית, הטעונה בריסון מינימליסטי, יוצר עבודות רגשיות ומציג ציורים שיצר בשנות התשעים ופסלי עץ שיצר בשנתיים האחרונות.

העץ בו הוא משתמש לפסליו, מסמן תכנים של חומר שנזרק, הושלך לאשפה, סומן כאובייקט מת, כזה שעבד עליו הכלח. שאריות מתעשיית הרהיטים שסיימו את דרכן. על גבי הפסלים הוא מצייר בצבע מעין אזכורים מסומנים המדמים מראות נוף אורבאניים כמו עצים, בתים, ים ושמים אותם הוא דולה מתוך זיכרונות הצפים במחשבותיו. בגלריה, הוא מציב עץ פיקטיבי שעליו עשויים מפתקי נייר פשוט כסימבול, או כאייקון שנותר מהדבר האמיתי. גם ציוריו עוסקים בחוויה של משהו שהיה ועבר זמנו. אריה מתמקד במרחב הפנימי של ה"בית", ומצייר בבואה של סימני חיים שעבר זמנם, עקבות שנחקקו על  מפות שולחן, טביעות של כוסות קפה, צלחות, כלי קיבול וכד'. הציורים יוצרים אשליה של ריחוף, סוריאליזם וטשטוש, כאילו עלו מן התת מודע.

 

מנשה קדישמן מציג ציור צבעוני גדול ממדים שבו מיוצגים חלק מהדימויים שמלווים את יצירותיו לאורך השנים: עצי ברוש, כבשים ודימויים סכמתיים של פני אדם. על הרצפה מונח נייר ועליו רשום : "הגוף שלי לא נגמר איפה שרואים, הוא נגמר בקצה הכאבים". על הנייר מונחות מגזרות ברזל חלוד עם אותו דימוי של פני אדם זועקים, חסרי חיים, מאזכרים הקשרים למלחמה והיסטוריה, מסמלים את אימת הקורבן, אימת הכיליון והפגיעות. יצירתו המוערכת של  קדישמן, לעולם אינה חד משמעית או מפורשת עד תומה.היא בעלת משמעויות ועוצמות מיתיות, ניתנת לתרגום סובייקטיבי בתדרים שונים.

סרט הווידאו של גדעון גכטמן ז"ל נקשר לנושא מרכזי בו עסק במשך שנים. גכטמן ניהל מעין שיח פתוח, נועז ומתמשך שבנושאי המוות, הזיכרון, הכליה, הזיוף, הפיקטיביות, המציאות והמקור. בשנת 1975 פרסם מודעת אבל עצמית בעיתון "הארץ" וב"ג'רוזלם פוסט" וכן על לוח המודעות בראשון לציון. בסרט הוידיאו המוצג בתערוכה נראה דימוי של פרפר, מצופה במודעות האבל כשהוא נשרף ומתכלה אט אט. הסרט מוקרן בלופ מתמשך ויוצר מעין מחזור אנרגטי, מדיטטיבי, כשהכאב הוא הצל המלווה אותו. את העבודה יצר גדעון בשיתוף עם בנו יותם שנפטר בשנת 1988 ממחלה קשה. גדעון נפטר בנובמבר 2008.

כמו פרפר לאש – עקבות של מציאות

טקסט: אורית לוטרינגר

הגלריה העירונית כפר-סבא, אוקטובר-נובמבר 2012

אוצרת :אורית לוטרינגר

Publications > Exhibiton texts > כמו פרפר לאש